החיפוש אחר המשהו

קראתי את זה, ולפני זה קראתי אצל אחרים על חוק הספרים ועל המשבר בספרות העברית. יש כמה דברים שאני ממש לא מבין.

המון אנשים מתלוננים על זה שבגלל המבצעים בחנויות, הסופרים מרויחים פחות כסף. תהרגו אותי אבל אני לא מבין איך זה קורה. ברור שאם ספר נמכר בחצי המחיר, גם הסופר ירויח חצי המחיר. אבל גם החנות תרויח חצי. כך שאם בעלי החנות מחליטים לתת הנחה, כנראה שזה כדאי להם, והם מניחים שימכורו כפול. אם כך, הסופר רק מרויח. לא ככה?

מתלוננים גם על הבעלות האנכית על “צומת ספרים”. אני לא מצליח לראות איך זה פוגע בסופרים - זה כמובן פוגע בהוצאות שאינן מודן-זמורה-מישהו, וגם בסופרים שעובדים עם הוצאות אלה, אבל אף אחד לא מונע ממישהו להוציא את ספרו דווקא במודן. המוכרים ממליצים על ספרים של ההוצאות הנכונות בדיוק כמו שהמלצר ממליץ על המנה שהכי רוחית למסעדה. הספרים הנכונים מוצגים טוב יותר בדיוק כמו שהמוצרים הנכונים מוצגים טוב יותר על מדפי “שופרסל”. אז מה? נמנע משופרסל למכור את מותגי הבית?

שוק הספרים, כמו המרכולים, הוא דואופול דורסני - דורס את המתחרים, העובדים, והספקים. אני לא רואה הגיון ברגולציה רק במקום אחד ולא באחר, חוץ מזה שמפחדים מדנקנר. אשמח ל חוק למניעת שיווק דורסני, אבל לא נראה לי שמשהו כזה יקרה.

לידיעת ציבור הקוראים: אני בא לארץ עוד שבוע (מגיע ביום שני, 7 במרץ), ועוזב אחרי ליל הסדר.

הפעם בלי האשה ובלי הילדה, כך שיהיה לי יותר זמן לפגוש חברים.

להתראות.

כי אני לא יודע לכתוב.

יש לי המון רעיונות בראש, המון דברים להגיב עליהם, אבל מנסיון העבר - אף אחד לא מבין על מה אני מדבר. העולם המחשבתי שלי שונה כל-כך מהעולם של מי שמסביבי, שאני לא מצלח לגשר - אני כבר לא רואה את הגדה השניה.

למשל כאן:אסף פדרמן מצטט את יעקב ברגמן, ואומר “שתפקיד ההשכלה הגבוהה הוא (גם) להכשיר אנשים לחיים בעלי משמעות ולסייע להם לעצב ולייצב את עולמם ותודעתם”. המגיבים רואים בזה מובן מאליו,  וברור לי שפעם גם אני חשבתי ככה. אני זוכר את זה. אני גם יודע שרוב חברי חושבים ככה, אבל אני לא מצליח לזכור למה. זה כיום נראה לי כל-כך מופרך שאני לא יודע איך להתחיל את הטיעון - אולי ב “מה זה בכלל תפקיד? מטעם מי? מי מפקד על ההשכלה הגבוהה ולמה שהוא יקשיב בכלל לד”ר פדרמן?” או אולי ב “אתם לא יכולים לראות את ההבדל בין הייעוד המקורי ובין מה שבאמת קורה?” או ב “כמו כל ארגון, המטרה של ההשכלה  הגבוהה היא לשמר את ההשכלה הגבוהה”.

או אחד המגיבים שם אומר “למרבה הצער, התיכון הישראלי לא מלמד את התלמידים לחשוב לבד” - מה מרבה הצער? מה, הוא לא יודע ששום בית ספר בעולם לא יכול ללמד מישהו לחשוב לבד, משום ש (א) אי אפשר ללמד לחשוב (ב) גם אם היה, זה היה סותר את כל שיטת הלימוד של בתי הספר ו (ג) גם אם היה תיאורטי בית ספר שמלמד את זה, הרי לא היו מקימים אותו כי בתי ספר נועדו לעשות בדיוק להפך - למנוע חשיבה עצמאית. איך זה יכול להיות לא מובן, לא ברור, ואיך אני יכול להסביר את זה בלי לשלוח מישהו לקרוא כמה ספרים ומאמרים?

ובנימה זו, תמר עילם גינדין מתלוננת על רמת העברית של המורים של בתה. אכן מזעזע. המורים גרועים.

אבל שמתם לב מה מלמדים את הילדים המסכנים? מלמדים אותם לסדר מלים לפי סדר א”ב “חיצוני” ו”פנימי”. מה זה לעזאזל? למה לבלבל אותם במושגים שהומצאו רק כדי לבלבל אותם? עובדה שגם המורה שלהם התבלבלה ונתנה להן מבחן אידיוטי. וזה לא מוכיח לכם שמטרת בית הספר לא יכולה להיות ללמד, כי אם לבלבל?
גם אני מבולבל.

הנה

 מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסוגל לצייר. בכלל. תנו לי לצייר עיגול ויצא משהו בין ביצה למשולש. בגלל זה, וגם בגלל שהמורה חברה של אשתי, הלכתי לחוג רישום מודל.

החוג הוא מאוד מקומי. המורה לא מצאה מודלים, אז הבאים (בעיקר באות, בעצם) מתחלפים בדיגמון, מה שהופך את זה ליותר אינטימי ונחמד.

בשבוע הראשון דיגמנה אלקס. האולם היה בשיפוצים אז ירדנו לנחל, והיא ישבה על סלע בתוכו. הנה הציור הכי טוב שלי:

בשבוע השני דיגמנה קריסי, שהיא גם אמא של החברה הכי טובה של בתי.

בשבוע השלישי דיגמנה מאיה מורתנו, שהיתה אז בהריון (וילדה לפני כמה ימים)

קשה לי להאמין שאני ציירתי את זה. זה אפילו קצת דומה לה (רק שבמציאות היא יפהפיה. כולן בעצם).

אני מנהל דיון עם עירא על הומאופתיה והאם זה מועיל במשהו או אולי דווקא מסוכן. הטיעון שלי בקצרה הוא שיש עדויות לכאן ולכאן, שאת אמינותן ניתן לערער אם רוצים מספיק, בסופו של דבר יש יתרון למתנגדי ההומאופתיה מבחינת הוכחות, אבל יש שני דברים בעייתיים:

1. למבקרי ההומאופתיה והרפואה האלטרנטיבית בכלל יש קריטריונים (”מדעיות̶ שלא בהכרח מקובלים על ההומאופתים, ולעתים נראה שמסקנות המחקרים נכתבו לפני שהמחקר בוצע.

2.  יש תחומים בלב הרפואה המערבית שאינם מדעיים כלל: פרקטיקות שהוכנסו לפני שנבדקו (אולטרא סאונד) או לפני שנבדקו מספיק (החיסון נגד שפעת החזירים), או הוכחו כלא יעילים והם עדיין בשימוש (אפיזיוטומיה). באופן לא מפתיע, אנשי ה science based medicin לא יוצאים למלחמות באזורים הללו.

כל זה לא אומר שהומאופתיה עובדת, אבל כדי לצעוק “הרפואה האלטרנטיבית מסוכנת” צריך להוכיח חוסר-פניות של המבקרים; שלא סתם נטפלים למטפלים המסכנים. מצד שני, גם אם הם סתם נטפלים, הרי אגודת ההומאופתים צריכה לנער ולהקיא מתוכה מי שאומר שהוא מרפא איידס.זה אינטרס שלהם.

שמעתי היום ברדיו מישהו מדבר על ההבדל בין אנטישמיות ואנטי-ישראליות. לטענתו, לא כל אנטי-ישראליות נובעת מאנטישמיות, אבל איך תסביר את זה שאת סין לא מגנים באום על כיבוש טיבט, ושמנהיגיה מסתובבים בחופשיות בעולם ללא חשש שיובלו לבית הדין בהאג?שלא לדבר על האיראנים או הסודאנים, וכמובן מה שהאמריקאים עשו ועושים בעירק או אפגניסטן.

אז זה לא אומר שמדינת ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה בעזה אבל גם לא ברור שהמבקרים חסרי-פניות, ושלא סתם נטפלים אלינו. מצד שני, גם אם הם סתם נטפלים, הרי עדיין מדינת ישראל צריכה לחקור ולהעמיד לדין את פושעי המלחמה. זה אינטרס שלנו.

שחר כתב בתודעה כוזבת משהו שמדגים יפה את הסלידה שלי מרציונליות, ומתקשר לדיון שהיה לי אצל עירא .

שחר מנתח מתמטית את משחק הזוג-או-פרט: מכיון שכל שחקן יכול לבחור מספר בין 1 ל 5, הרי שיש יותר מספרים אי-זוגיים, ולכן “ההסתברות לקבלת סכום זוגי גבוהה מההסתברות לקבלת סכום אי-זוגי”.הוא ממשיך ואומר ש “המשחק עצמו נשאר הוגן כמובן, ולו מתוקף העובדה ששני השחקנים מתחילים אותו מעמדות זהות”, שאנשים חסרי ידע מדעי מתעצבנים מהניתוח (הוא קורא להם קלקולופובים), אבל מודה בסוף ש”אחת הבעיות המרכזיות בכל ההצגה הזו היא ההנחה המופרכת לחלוטין לפיה התפלגות הבחירה של כל שחקן היא אחידה”.

חנן מעיר ש  “לא “קלקולפובים” אלא “רציונלפובים”. העובדה שמדובר בחשיבה רציונאלית על משהו שהם לא חשבו עליו אף פעם היא זו שמעצבנת אותם.

מכיון שאיש לא יחשוד בי שאין לי רקע מדעי, אני יכול לומר בפה מלא שהניתוח הזה מעצבן אותי. הוא מעצבן משום שכמו חלק גדול מהחשיבה הרציונלית שאני נתקל בה, הוא חסר רלוונטיות.

איך עובדת החשיבה הרציונלית? היא לוקחת בעיה מתחום כלשהוא, מפשיטה אותה (תרתי משמע) והופכת אותה לבעיה בתחום אחר, טהור יותר,  שבו אנחנו יודעים לפתור את הבעיה, ואז משליכים את הפתרון על התחום שממנו התחלנו. אז היו שלושה שלבים

• מניחים  הנחה מופרכת לחלוטין שהתפלגות הבחירות היא אחידה.
• מחשבים שלזוג יש יותר סיכוי מלפרט.
• מסקנה: המשחק הוגן, אבל ההגרלה - לא.

אין לי ויכוח עם שחר על השלב השני. המתמטיקה מדויקת.

השלב השלישי הוא בעייתי: אם זה המצב, אז למי שבחר זוג יש יתרון, ולכן יש יתרון לשחקן הראשון (שיכול לבחור). אז אם זה המצב, למה המשחק הוגן? שמרלינג מציע בתגובות ניתוח נכון יותר, ומנסה לענות למרות שזה “קצת קשה להסבר” כדבריו. כל כך קשה ששחר לא הבין.
השלב הראשון הוא צרה אמיתית: הסיבה היחידה להניח התפלגות אחידה היא כי זה קל ונוח לחישובים, וכי אין סיבה א-פריורי לבחור משהו אחר. הבחירה הזו היא בלתי רציונלית בעליל, ולכן כל הניתוח הרציונלי-לכאורה הוא לא יותר משעשוע אינטלקטואלי ריק, שאין לו שום קשר למציאות.

אלא שהקוראים (ואני לא יודע אם גם הכותב) מוצאים בזה שלל רב, דנים בהסתברויות והאם נוח או לא נוח לשלוף ארבע אצבעות. הדיון שהחל מהנחה שגויה מקבל אצטלא של מדעיות, רציונליות, ונכונות. אבל הוא כוזב.

במקרה הזה קל (לי לפחות) למצוא את השגיאה ולתקן אותה. בהמון מקרים השלב הראשון (ההפשטה) כל כך מוטבע בנו שקשה להתווכח איתו. לדוגמא: חישוב הסתברויות שממליץ לא לקנות פיס. וכאן יש יתרון לרציונלופובים: הם לא מבזבזים כוחות על חישובים חסרי משמעות כדי להגיע לאמת שהם כבר יודעים אותה.

[תרגום כמעט מדויק של שיחה שהיתה לי אתמול]
סקויה: אבא, אני רוצה את הירח

אבא: יופי

סקויה: אם תתן לי את הירח היום, אני אתן לך משהו אחד שאתה רוצה.

אבא: אפשר מחר?

סקויה: לא. אפשר הלילה. מה אתה רוצה שאתן לך?

אבא: בלי יללות שלוש שנים. עד שאת בת תשע.
סקויה: אני לא יכולה לתת לך את זה. אני אכין לך ארוחת בוקר, משהו שלא צריך לבשל.

אבא: כמו מה?
סקויה: סנדביץ’ עם אבוקדו.

אבא:את תקני את האבוקדו מדמי הכיס שלך?  [אבוקדו ממש יקר עכשיו-בערך שני דולר לפרי אחד קטן]

סקויה: לא. אז אתה הולך לתת לי את הירח?

אבא: לא יודע. אני צריך לחשוב כמה זה קשה. מה הגודל של הירח.

סקויה:(חושבת) … בערך בגודל של הסלון, אבל בלי המרפסת. רק הסלון, אולי טיפה יותר גדול.אבא: אז איפה אני אשים אותו?
סקויה: כשתיקח אותו מהשמים הוא יתכווץ. הוא יהיה בגודל כזה (מראה עם הידיים. בערך חצי מטר.)

אבא: וממה הוא עשוי?
סקויה: מה זה ‘עשוי’?

אבא:הוא ממתכת?
סקויה: מה פתאום. הירח הוא גביש קרח.

אבא: אז אם אביא אותו לכאן הוא יימס! אין מקום בפריזר.

סקויה: אבא! זה לא קרח, זה גביש קרח. גביש קרח לא נמס.

אבא: טוב.

סקויה: אז תביא לי ואני אכין לך סנדביץ’.

אבא: רגע. אם אני אביא לך את הירח, מה יקרה לכל האנשים שרוצים ללכת בלילה? איך יהיה להם אור?

סקויה: אתה צריך לקחת סולם בגודל של עץ סקויה, ולשים אותו בפסגת הר וורנינג [שזה ליד הבית שלנו] … לא. על האברסט. ואז תוכל לטפס ולקחת את הירח.

אבא: היום?? זה יכול לחכות למחר?
סקויה: אני יודעת שזה קשה, אבל אני רוצה את הירח היום. בבקשה?!?

אבא: אני לא יודע. עוד לא אמרת לי איך יהיה לאנשים אור.

סקויה: כשיהיה ירח מלא, אתה יכול לזרוק אותו באוויר ואז הוא יגדל ויהיה בשמים ויתן לכולם אור. ואז הוא יהיה שוב קטן, ובסוף החודש יהיה ירח חדש ותוכל לקחת אותו. כל חודש יש ירח חדש, ואז אפשר לקחת את הישן ולשים אותו בחדר שלי. זה מה שכולם עושים.

אבא: באמת?

סקויה: אתה יכול לכווץ אותו עוד יותר, אבל אני ממש ממש רוצה את הירח.

אמא:זה נשמע לי המון עבודה בשביל סנדביץ’.

סקויה: אמא! אני יכולה לתת לו משהו אחר, הוא רק צריך להגיד מה.

אבא: כבר ביקשתי. שלוש שנים בלי יללות.
סקויה: אני לא יכולה לתת לך את זה. אבל… אתה יודע שאני נותנת לאמא הרבה יותר חיבוקים ונשיקות מאשר לך, אתה רוצה גם, נכון?

אבא:מה, אני נותן לי אהבה תמורת ירח?
סקויה: אני תמיד אוהבת אותך, אבל לפעמים מסריח לך מהפה.

אבא:טוב.נראה.

סקויה: (מתקרבת ולוחשת לי באוזן) אל תגיד לאמא, אבל אני יודעת שאתה לא תעשה את זה כי אתה לא באמת יכול לעשות את זה.

פעם קניתי יאכטה.

לא שידעתי משהו על יאכטות, אבל חברתי דאז רצתה להפליג לברזיל וחבר הולנדי שלי רצה גם (והוא קברניט מוסמך), אז קנינו יאכטה ביחד ונסענו לאמסטרדם ללמוד את רזי הספנות.

היו כמה אילוצים: אחד מהם הוא שההולנדי יכול לקחת חופשה רק לחודשיים. השני הוא שלא היה לנו הרבה כסף. גם הספינה עצמה היתה קטנה וקצת איטית. גם הקברניט המוסמך לא ראה יותר מדי ים פתוח בימיו, ובילה את רוב הפלגותיו באגמים של הולנד. כל פעם שמישהו אמר לנו שאנחנו מטורפים, הבאנו לו דוגמאות שיש אנשים שעשו את זה: זה וזה עבר את הים בחודשיים (אבל יצא בנובמבר) . זאת התחילה בספטמבר ועברה בשלום (וגם שברה שיא עולמי). ההוא יצא לבד (!) עם ספינה חצי גודל משלנו (אבל בניסיון הראשון שלו נשבר לו התורן). אם אמרו “אתם חייבים ראדאר ($3000) ורדיו אינטרנטי (בערך אותו סכום)” סיפרנו על כמה וכמה אנשים שלא היה להם ובכל זאת יצאו למסע. גם כשחברתי נכנסה להריון מצאנו עדויות לכל שגם נשים הרות הצליחו לחצות את האטלנטי.

לקח לנו המון זמן להפנים שזה לא יקרה. מכרנו את היאכטה וקנינו כרטיס טיסה.

נזכרתי בזה כשקראתי קצת על המודל הדני לתעסוקה שבו קל לפטר עובדים, ועל מי שרוצים שגם בארץ יהיה קצת קל יותר לפטר.

אז מה היה לנו?

הייתי בריינבו בצפון קווינסלנד, מה שאומר שלושה שבועות ניתוק מהאינטרנט. רשמים שלי יש כאן, ושל אלה כאן. בקיצור: היה כיף.

בינתיים מייקל מת, ואני לא מצליח להבין מה קרה באירן (בהזד נעלמה), ואני שולח לכל מי שמקשיב לי (ואין הרבה) לינקים על המאגר הביומטרי בתקווה שיצליחו להפיל את השטות הזאת. אני לא רואה הרבה דברים בארץ שאני לא רוצה להפיל.

ייאוש.